בטוח לאומי-סניף באר שבע נ' דולב חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

תביעת שיפוי על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה 1995, אשר הוגשה ביום 30.6.04 על סכום של 2,444,469 ₪ אשר התובע דרש מן הנתבעת במכתב דרישה שנשלח על ידי התובע ביום 3.5.04 והתקבל אצל הנתבעת ביום 11.5.04.

ביום 20.9.04, שילמה הנתבעת לתובע 2,130,195 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת. ביום 31.1.08 הוגש כתב תביעה מתוקן, אשר כלל סכומים נוספים שנתבעו על ידי התובע וכן התייחסות לעובדה כי הסכום האמור לעיל שולם על ידי הנתבעת. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה בשאלה של זכות השיפוי של התובע, בנוגע ל"הלוואות עומדות" אשר נותן התובע לניזוקים. סוגיה זו, הוכרעה על ידי בית המשפט העליון במסגרת רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ. סהר ונפסק כי התובע אינו זכאי לסכומים אלה שנתבעו על ידו.

על כן ובהתאם להסדר הדיוני בין הצדדים, השאלות שנותרו שנויות במחלוקת הן, חיוב הנתבעת בתשלום ריבית הסכמית בגין הסכום ששולם על ידי הנתבעת, אולם רק ביום 20.9.04 ותשלום הפרשי הצמדה וריבית בגין סכום זה מיום הגשת התביעה ועד היום וגובה הפרשי הצמדה בגין תשלומי העבר ותשלום ריבית הסכמית בגינם ממועד משלוח הדרישה ועד היום. כמו כן לגבי סכום של 10,228 ₪ לגביו יש הסכמה כי הנתבעת חייבת לשלם לתובע, חיוב הנתבעת בריבית הסכמית ממועד משלוח הדרישה ועד היום.

טוען התובע, כי הבסיס לחיוב בריבית הסכמית הוא הסכם בין התובע לנתבעת אשר צורף לכתב התביעה (להלן: "ההסכם"), וכן מכתב "אבנר" מיום 2.3.86 (להלן: "מכתב אבנר"). לטענת התובע, על פי סעיף 6 להסכם בצירוף האמור במכתב אבנר, הוא זכאי לחייב את הנתבעת בריבית כקבוע בהסכם, לגבי סכומים שאינם שנויים במחלוקת החל מ – 45 יום ממועד קבלת הדרישה אצל הנתבעת ועד למועד התשלום בפועל וכן זכאי לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום לגבי הסכומים שייפסקו על פי התביעה.

אציין, כי בסיכומי התובע צוין, כי מכתב הדרישה ששלח שהתקבל אצל הנתבעת ביום 11.5.04, כלל דרישת תשלום של 2,232,655 ₪, אולם לפי האמור בכתב התביעה, המכתב כלל דרישה לתשלום של 2,444,469 ₪.

מכתב אבנר צורף בהסכמה לתיק בית המשפט במסגרת בקשה של התובע למחוק סעיפים מסיכומי הנתבעת וכן הוגש שנית לתיק בית המשפט ביום 23.12.13.

הנתבעת טוענת כי איננה אבנר ואבנר איננה צד להליך זה ועל כן איננה מחויבת במכתב אבנר ועל כן המועד ממנו ניתן להתחיל לגבות ממנה ריבית הסכמית הוא 75 יום מן המועד בו היא מקבלת מכתב דרישה ולא 45 יום, שכן סעיף 6 להסכם קובע תשלום בתוך 60 יום עם 15 ימי "גרייס" ועל כן בכל מקרה אין בסיס לטענה כי היה עליה לשלם תוך 45 יום מן הדרישה. עוד טוענת הנתבעת כי הייתה מחלוקת של ממש בינה לבין התובע ובמכתב הדרישה של התובע נפלו טעויות אריתמטיות שונות ועל כן אין לחייבה כלל בריבית הסכמית.

אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה גם תוך 75 יום מן המועד בו קיבלה את מכתב הדרישה של התובע ועל כן יש להכריע בשתי שאלות, הראשונה, אם הייתה מחלוקת בין הצדדים שהצדיקה את התשלום על ידי הנתבעת במועד בו נעשה ועל כן אין לחייבה בריבית הסכמית כלל והשנייה האם קיצור התקופה לתשלום מ – 60 (או 75) יום ל – 45 יום, על פי מכתב אבנר, מחייב את הנתבעת.

כמו כן יש להכריע בעניין חיוב בריבית ההסכמית בנוגע לסכום שאינו שנוי במחלוקת – 10,228 ₪. לטענת התובע הריבית ההסכמית ממועד קבלת הדרישה על ידי הנתבעת בגין סכום זה, עד מועד הגשת הסיכומים על ידו, עומדת על 10,752.83 ₪ ויש לחייב את הנתבעת בריבית זו עד למועד מתן פסק הדין.

עוד מבקש התובע כי על הסכומים שייפסקו, יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 10.4%, כפי שמשולם על ידי התובע לבא כוחו. הנתבעת מצידה טוענת כי דרישה זו של התובע חסרת בסיס. לטענתה, התובע הגיש תביעה על סכום של כמעט 2.5 מליון ₪ וגרר את הנתבעת לניהול הליך ארוך ומתיש, במסגרתו הוגשה תביעה נוספת בירושלים, התובע תיקן את כתב התביעה ונקבע כי סוגיית ההוצאות תוכרע בתום ההליך, נוהלו הליכים בנוגע להליכים מקדמיים ואף נושא זה צריך להילקח בחשבון והנתבעת נדרשה לפעולות רבות לגבי רכיב בתביעה שנזנח לבסוף על ידי התובע ועל כן נותר במחלוקת סכום של מעט מעל 110,000 ₪. על כן לא רק שאין מקום לפסוק הוצאות לתובע, אלא יש לחייבו בהוצאות. להלן אתייחס לכל הסוגיות שנמנו לעיל.

האם הייתה הצדקה למועד בו שולמו התשלומים על ידי הנתבעת

אינני מקבלת טענת הנתבעת, כי הייתה הצדקה לתשלום ביום 20.9.04, עקב היות הדרישה הראשונית של התובע מוטעית. אין כל היגיון בטענה זו, לנוכח ביצוע התשלום ביום 20.9.04, כשאין מחלוקת כי הכרעת בית המשפט העליון בשאלת ה"הלוואות העומדות", הוכרעה שנים רבות לאחר מכן. כלומר, לא הוודאות המשפטית לגבי ה"הלוואות העומדות", היא שהביאה את הנתבעת לשלם. הנתבעת השכילה לשלם שנים ארוכות לפני אותה וודאות משפטית, סכומים לגביהם לא הייתה מחלוקת. אם לא חלקה על סכומים אלה ביום 20.9.04, לא היה מקום לעכב את ביצוע התשלום עד ליום זה והיה על הנתבעת לשלם את הסכום ששילמה ביום זה, במועד מוקדם יותר בהתאם להסכם בין הצדדים.

הנתבעת בסיכומיה מפנה לפסיקה שונה שעניינה זכותו של התובע לתקן את דרישתו כל עוד נותרה בין הצדדים מחלוקת בעניין מהותי. מכאן טוענת הנתבעת, יש לקבוע כי במקרה שדרישת התובע מוטעית כלפי מעלה, עליו לתקן את הדרישה ורק לאחר התיקון יש למנות את המועד לביצוע התשלום על ידי הנתבעת. טענה זו אולי הייתה יכולה להישמע, אילו אכן המתינה הנתבעת עד לקבלת דרישת תשלום נוספת על ידי התובע בטרם ביצעה את התשלום. אולם הנתבעת עצמה כאמור לעיל, הבינה, כי לגבי מרבית הסכום שנדרש על ידי התובע, אין לה כל מחלוקת וסכום זה שולם על ידה ללא קבלת דרישת תשלום נוספת מן התובע. מה לה אם כן כי תטען טענות שונות לגבי תיקון דרישת התשלום?

התובע אינו חולק על כך שלגבי הסכום שנתבע בגין "הלוואות עומדות" הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים. משמחלוקת זו הוכרעה כנגד התובע, לא עולה לדיון השאלה, מתי הייתה הנתבעת נדרשת לשלם סכום זה, אילו המחלוקת הוכרעה כנגדה. אולם ההכרעה במחלוקת זו, לא השליכה כלל על הסכומים שלא היו שנויים במחלוקת בשנת 2004 והניסיון לכרוך את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת עם אלה שהיו שנויים במחלוקת, לא יצלח, במיוחד לנוכח ההכרה של הנתבעת עצמה, כבר בשנת 2004, כי יש סכומים שעליה לשלם ללא סייג.

בהקשר זה אציין, כי גם הטעויות האריתמטיות הנטענות על ידי הנתבעת, לא הפריעו לה לבצע את התשלום ביום 20.9.04 ומן הסתם בירור סוגיה זו של טעויות בחישוב ניתן היה להיעשות במועד שנקבע בהסכם לתשלום ומכל מקום הנתבעת איננה יכולה לדרוש שלא לשאת בתוצאה של האיחור בתשלום עקב הצורך לברר את דרישת התשלום, שכן ההסכם קבע את מסגרת הזמן לבירור זה על ידי הנתבעת ומעבר למועד שנקבע בו, יש "מחיר" להמשך הבירור.

קיצור המועד לתשלום

הנתבעת טוענת בחצי פה, כי אבנר לא צורפה כנתבעת להליך זה ועל כן אין לחייב אותה בתיקון להסכם שנקבע ב"מכתב אבנר". אני סבורה כי טענת הנתבעת בהקשר זה מעט תמוהה. ראשית, לא ברור כיצד היותה של אבנר צד להליך, היה גורם למכתב אבנר לחייב את הנתבעת. או שהמכתב מחייב אותה או שלא, בין שאבנר צד להליך ובין שלא.

לגופו של עניין, בפסיקה רבה שעסקה בנושא ההסכמים שנקשרו בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, צוין פעמים רבות, כי מדובר בשורה של הסכמים, כשבתחילה קבע סעיף 6 להסכם תשלום של חברת הביטוח תוך 60 יום מיום קבלת הדרישה וקבע "גרייס" של עד 15 יום ולאחר מכן בשנת 1985, תוקן ההסכם כך שהתשלום יבוצע תוך 45 יום מיום משלוח הדרישה, כשפיגור מעל 45 יום מחייב בתשלום ריבית מקסימאלית מיום הדרישה. ראה בהקשר זה למשל ת.א. (ת"א) המוסד לביטוח לאומי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' וכן ראה ת.א. (י-ם) 6553-04-11 המוסד לביטוח לאומי נ. בן גיודה ואח'.

אציין כי מכתב אבנר, ממוען ל"חברות הביטוח החברות ב"אבנר"". הנתבעת איננה טוענת כי איננה חברה באבנר ועל כן אין טעם טוב לטענתה כי איננה מחויבת בשינוי מועד התשלום שנקבע במכתב אבנר. על כן ככל שאכן התכוונה הנתבעת לטעון כי היא מחויבת רק בנוסח ההסכם ולא בתיקונו בשנת 1985, אני דוחה טענה זו שלה.